שנתיים אחרי, במבט ראשון, אני בדיוק באותה נקודה.

לא פתחתי עסק מצליח, לא כתבתי ספר, לא כבשתי את הוליווד ולא חרכתי את האינטרנט. אנחנו תמיד פוגשים את אלה שיצאו לחפש את עצמם אחרי שהם חזרו מהמסע עם תיק מלא ציוד. הילה של הצלחה ופרסום עוטפת אותם והם עמוסים במזומנים, יוקרה, ובסיפורים על איך היה קשה ולמרות זאת הם המשיכו ולא ויתרו והאמינו והנה הם פה בוילה שלהם. הם הבעלים העסוקים של חברת XYZ  ובגדול אין להם זמן לדבר איתך, אבל בכל זאת חשוב להם לומר לחבר'ה שמתחילים את דרכם שחשוב להקשיב למה שמעניין אותכם באמת ואז להכניס סכין בין השיניים ולא לוותר.

אז בא לי לנפץ כמה מיתוסים. אפשר?

ואפשר לעשות את זה לפני ה"אקזיט" הגדול שלי? אפשר להיות זאת שמנפצת מיתוסים בלי בכלל לדעת אם אי פעם יהיה לי אקזיט? ואפשר לעשות את זה לא בכאב או מרמור אלא בשמחה ובנחת?

תנו לי רגע מזמנכם, זה לא יהיה ארוך:

*******

אז אחרי שנים כשכירה במוסדות ממשלתיים, תקופה טובה ויפה ברובה, רציתי לצאת למקומות נפלאים (פרפרזה על שמו של הספר המפורסם של ד"ר סוס). רציתי לגלות מה קורה כשליצירתיות אין מגבלות. מה באמת מעניין אותי לעשות – ואז ללכת לעשות את זה. באמת האמנתי, ואני עדיין מאוד מאמינה, ביכולות שלי. גם היכולות הטכניות: כישורי ניהול פרוייקטים, ניסיון גדול בשיווק, למידה מהירה של תחומים חדשים, יסודיות ועוד, וגם ביכולות האישיותיות: ביטחון עצמי, ידיעת ערך, סבלנות, סקרנות, יכולות בינאישיות טובות ועוד.

באמת האמנתי, ואני עדיין מאמינה, שיש לי את כל מה שצריך כדי להביא את עצמי רחוק. אז יצאתי לדרך, וההזדמנויות התחילו להגיע.

*******

בהתחלה רציתי לעשות פה רשימת מכולת של כל היוזמות הפרטיות, הקורסים המקצועיים, שיתופי הפעולה ומבחני הקבלה לכל מיני תפקידים שלקחתי בהם חלק, אבל לא מרגיש לי בנוח לספר על הכל. אני רק יכולה לומר שבסופו של דבר – הכל, כולל הכל, נעצר. והכל נעצר מהסיבות הכי הכי מוצדקות שיש.

תאמרו: את לא מספיק נחושה! – אני כן. אני אחד האנשים הכי נחושים שאני מכירה.

היית צריכה להתעקש!  – לא היה על מה. הנסיבות היו כאלה שהמצב פשוט התפוגג. לא היה במה להיאחז.

וזה השיעור הראשון שלמדתי: לרעיונות ויוזמות יש דופק. כמו יצור חי. לפעמים הדופק מהיר וברור, לפעמים הדופק חלש אבל עדיין שומעים שהוא שם אז ממשיכים להזרים חמצן, ולפעמים – אין דופק. נגמר. נעלם בבת אחת או נחלש לאט לאט ואז נדם.

כל יוזמה פרטית שנגעתי בה בשנתיים האחרונות, עד כמה שזה נשמע מורבידי ומחריד, חיה חיים קצרים עבורי. כלומר , לא תמיד היא מתה לגמרי, לפעמים היא פשוט המשיכה בלעדי. אבל עבורי היא הסתיימה. החוט המחבר בינינו שהזרים אנרגיה הדדית – קמל והתייבש. גם בעולם היוזמות המוות הוא  חלק מהחיים, ואני מריעה לעצמי על כך שידעתי לשחרר באהבה ולהמשיך ללכת.

וזה השיעור השני: להמשיך ללכת. היוזמה החדשה אולי נשרה כמו עלה בשלכת, אבל העץ עדיין חי. יש חיים בגזע הזה והוא יצמיח עוד ועוד עלים.

לאן הולכים?

מה זה משנה. עדיף ללכת בלי לדעת לאן. אפשר לסמן איזה כיוון כללי כבסיס לשינויים אבל זה בהחלט מספיק. כי אם נעולים על מטרה קורים שני דברים: הראשון הוא שמפספסים הזדמנויות מעניינות ולא צפויות שפתאום עולות בדרך, והשני הוא קיבעון שמוביל לסטרס מאוד גבוה להשיג את מה שהוגדר בהתחלה כהצלחה, גם כשהנסיבות כבר השתנו וההגדרה המקורית כבר לא רלוונטית.

וזה, אגב, יישום הלכה למעשה של העיקרון שאילנה רוגל, מורתי הנהדרת, לימדה אותי: הסבל נובע מהיצמדות עיוורת למטרות. עלינו להעז לצעוד מבלי לדעת לאן נגיע. (אני יודעת שאני כותבת על אילנה הרבה אבל זה לא סתם. קיבלתי תובנות מאוד חזקות מהלימוד איתה, החלטתי ליישם אותן, והן פשוט שינו לי את החיים. אני לא יכולה לכתוב בלי לתת לה את כל הקרדיט שמגיע לה, ממני באהבה ובהערכה אינסופיים).

שיעור רביעי שלמדתי, שהוא נגזרת של הסעיף הקודם ולב ליבו של הרשימה הזאת: הצלחה היא לא בהכרח מה שאנחנו חושבים שהיא. אם אני אתן לכם, החברה החיצונית לי, להגדיר עבורי מה היא הצלחה – נכשלתי עוד לפני שבכלל יצאתי לדרך. ודווקא פה, בתור מי שלא הביאה הבייתה, לפחות בנתיים, את ה-הצלחה כמו שהיא כתובה במילון, יש לי יתרון גדול. כי אני יודעת שגם בלעדיה הצלחתי בענק. ולא הצלחה כזאת שמתנחמים בה המפסידים בעצב ואומרים לעצמם "טוב, לפחות השתתפתי" בעוד שעמוק בפנים הם מרגישים כישלון.

אני עומדת פה גאה כמו מדליסטית אולימפית. הצלחתי בענק:

הצלחתי להמשיך לנסות גם כשדברים לא הסתדרו, הצלחתי להכיר מספר תלת ספרתי של אנשים חדשים שחלקם נכנסו למעגל החברים הכי קרוב שלי, הצלחתי לצאת מהגבולות של תחומי העניין המידיים שלי ולנסות דברים שבחיים לא חשבתי שתהיה לי בהם נגיעה, וגם להגיע איתם רחוק מעבר לכל ציפייה שהייתה לי. הצלחתי כי בראתי עצמי מחדש עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם. ליפול ולקום שוב ושוב זאת תחושת מסוגלות שאי אפשר לקבל בשום מקום אחר – רק במגרש של החיים האמיתיים. ויש לי אותה. אז הצלחתי או לא? נכשלתי בענק או עליתי על הפודיום?

ואני לא כותבת את זה כדי להאדיר את עצמי מול כולם. אם כבר להיפך! זה את הכשלונות שלי, לכאורה, שאני חושפת פה באומץ בפניכם. העניין הוא שכבר זמן רב אני חושבת לעצמי – מה המשמעות של כל הנסיונות הלכאורה כושלים האלה? בשביל מה זה היה טוב? לאחרונה הבנתי שיש לחוויה הזאת משמעות כפולה ומכופלת אם אני מצליחה "להעביר את זה הלאה". לגייס את יכולת הכתיבה שלי למען הכלל ולהציע בצניעות ובאהבה את השורה התחתונה של העניין הזה:

מושג ההצלחה המיינסטרימי שלנו הוא חטא גדול. בקבלה היהודית, כך למדתי מהדר מורתי היקרה, מסבירים שהמילה חטא בסיסה בפועל להחטיא, לפספס את המטרה. אז מי שיוצא רק כדי לקבל את הכסף והפרסום חוטא חטא גדול לעצמו. הוא מפספס את כל הספקטרום האדיר של החוויות שיש לדרך להציע.

******

אז הנה אני, חוזרת הבייתה "ענייה" מהדרך. בלי פרסים, בלי כסף ובלי יוקרה. כמו נוודה אני רואה אותי. חוזרת הבייתה אחרי תקופה ארוכה בדרכים. הרגליים שלי יחפות, הבגדים בלויים והתיק שלי ריק. יצאתי ולא מצאתי כלום.

אבל איזה ברק יש לי בעיניים. ראיתי אותה. ראיתי את הדרך. פגשתי אנשים, שמעתי מהם סיפורים על עצמם, על הארץ שהם גרים בה. הם הראו לי כל מיני מקומות נפלאים, ושם גם פגשתי את עצמי מחדש.

עכשיו אני הולכת קצת לנוח. אני עייפה וצריכה לחדש את כוחותיי… אבל בקרוב אני יוצאת שוב לדרך. אין לי מושג לאן היא תיקח אותי, אין לי מושג את מי אפגוש ולאן אגיע. אבל היא קוראת לי הדרך הזאת, אני שומעת אותה בלילות. עוד מעט אעמיס שוב את התיק על הגב ואצעד. ורק מעצם העובדה שהסכמתי לצאת אליה בראש מורם: לא משנה מה יקרה – תמיד תמיד אחזור ממנה כמנצחת.

*******