בחנות הנעליים אני לא מצליחה להחליט בין שני זוגות מגפיים. אחד שחור ופשוט למראה, השני הרבה יותר שיקי ומגניב וגם זול ב200 שקלים מהראשון. לכאורה החלטה קלה, לא?
ממש לא.
לזוג השני, היפה והזול יותר, יש עקב שגבוה בסנטימטר וחצי מהזוג הראשון וזה חיסרון מבחינתי.
חיסרון משמעותי.
מספיק משמעותי שגורם לי שוב ושוב לחזור ולהתלבט מול המראה איזה מבין הזוגות אני הולכת לרכוש בסופו של דבר. אני מוצאת שאני כבר ממש מוכנה לשלם 200 שקל יותר ולהתפשר על סעיף היופי רק כדי לקחת את הזוג עם העקב הנמוך יותר. מוזר, לא?
לכאורה זה שיקול אסתטי: אני גם ככה אישה גבוהה, 1.76 ס"מ, ובחוויה שלי, כל החיים, ללכת על עקבים זה כבר "ממש מוגזם".
אבל מהר מאוד אני מבינה. זה לא עניין של יופי. זה עניין מהותי. אני מוכנה לשלם יותר ולקנות את המוצר הפחות מרשים רק כדי לא לצאת אפילו בסנטימטר וחצי מאיזור הנוחות שלי.
עקב יותר גבוה מקרב אותי ל1.80, וזה כבר גובה, שבחוויה שלי, יש לו יותר נוכחות בעולם, ורמת הנוכחות שאני מסכימה שתהיה לי בעולם זאת סוגיה שאני בהחלט מתמודדת איתה בימים אלה:
עד כמה אני מסכימה להיראות? להישמע? כמה רחוק מאיזור הנוחות שלי אני מוכנה לצאת? כמה אני מוכנה להיחשף? מול מי? באיזה נושאים? עבור איזו מטרה?
נכון לעכשיו התשובות שלי לשאלות האלה לא מניחות את דעתי. אם אני צריכה להיות לחלוטין כנה, חווית החיים הנוכחית שלי היא יותר חוויה של הסתר מאשר של גילוי. של היטמעות בקהל. של התנצלות, גם אם פנימית, על השמעת קול אחר ושונה. אין לי אומץ להיות אחרת "עד הסוף". גם לא עד החצי.
אני יודעת שאני אחרת.
כולנו אחרים.
השבוע ראתי את התמונה שבחרתי לבלוג שלי באור חדש (תרתי משמע). לכאורה במקרה בחרתי אותה. אבא שלי צילם אותה לפני כמה שנים ומאוד התחברתי אליה. חשבתי שזה בגלל האסתטיקה שלה אבל פתאום נפל לי האסימון של המשמעות האמיתית שעומדת מאחורי הבחירה: בתמונה רואים אור שמתחבא מאחורי עץ. אור שמפחד להאיר את כל כולו, אז הוא מעמעם את עצמו מאחורי עלים וענפים.
מה יקרה לו אם הוא יזרח בכל העוצמה שלו? מה יקרה לאחרים?
האם אני מסכימה להיראות בעולם כפי שאני?
להיות שנויה במחלוקת לפעמים. לא להיות מובנת. לשהות במרחב שאין בו הסכמה. לקבל תגובות על השונות שלי. גם חיוביות? האם אני מוכנה שהקול שאני מביאה לא יהיה הרמוני, או יותר גרוע מזה – סתם לא מעניין?
זמן רב עובר בחנות ולבסוף אני מחליטה, משלמת, ויוצאת עם הזוג המיוחד. זה עם העקב הגבוה יותר. יומיים עברו והמגפיים עדיין שוכבים בקופסה. לקנות אותם זה דבר אחד, לנעול אותם ולהסתובב בעולם זה כבר אתגר אחר.
אבל זה בסדר. אני נושמת עמוק. אין מה להאיץ. רק בעצם ההתבוננות על הסוגיה כבר יש התחלה של ריפוי. הרי לכ"כ הרבה מאיתנו, ובמיוחד לנשים, יש קושי גדול מאוד עם הסכמה להיראות. לפעמים זה נחווה אצלנו ממש כסכנת מוות. אני מאמינה שזה טבוע בDNA שלנו, הקדום. אנחנו מחונכות להיות צנועות, מנומסות, שקטות, צייתניות. לא לאיים על הסביבה שלנו בשאיפות גבוהות מידי או בתחכום מחשבתי. פעם נשים שהביאו ידע מיוחד ורוחני למרחב תוייגו כמכשפות ונרדפו עד חורמה. פעם נשים שלא היו בדיוק מה שציפו מהן הוגלו מהשבט לחיים של בדידות שמשמעותן מוות בטוח. אז איך לא נפחד? איך לא נרעד?
אני גם מאמינה שהדור שלנו, דור השפע וההשכלה, מביא את השינוי המיוחל של השמעת הקול הנשי ביתר שאת במרחב הציבורי, קול שכולו ריפוי לחברה גברית שעייפה וחבולה ממאבקים של כוח על כבוד, עקרונות ומשאבים.
וזה מפחיד מאוד, אבל זאת השליחות שלנו. זאת השליחות האמיתית. להביא את עצמנו, כמו שאנחנו, למרחבים חדשים ולא מוכרים, ולהסכים להתמודד עם כל האתגרים שיש בהסכמה להיראות.
“There is freedom waiting for you,
On the breezes of the sky”
אומר מי שאומר בשיר המפורסם של ארין הנסן, שממשיך ככה:
And you ask
"What if I fall?"
Oh but my darling,
What if you fly?”
אחת לפני פיזור:
כבר שמעתם על הסרט soul? אני כבר ממש מחכה שיצא לאקרנים! איזה כיף שהשיח על משמעות מגיע למרכז המיינסטרים. איזה כיף שזה התוכן שהילדים שלנו מתחילים להתחנך עליו. הנה הטריילר. ממש שווה צפייה:
Photo by Emily Gouker on Unsplash
שירלי יניב 