פגשתם פעם כלום?
אבל ממש כלום.
אני פגשתי.
ופוגשת.
אולי זה המעבר לאימהות, אולי איזושהי השפעה מצטברת של הלימודים הרוחניים, כך או כך – אני מרגישה שאני כבר לא יכולה לשקר לעצמי על הדברים הגדולים.
אני כבר לא יכולה למלא את ימיי בעשייה ובתוכן שהלב שלי לא קם איתי אליהם בבוקר בכל יום מחדש.
בהתחלה חיפשתי נמרצות חיפוש אקטיבי ונלהב. החופש לעשות כל מה שאני רוצה, לצד ההכרה הכנה ביכולות שלי ובפוטנציאל שהן מביאות לקחו אותי לכל מיני מקומות מאוד יצירתיים, ויצרו שיתופי פעולה מעניינים.
אבל… אני מרגישה מבוכה גדולה בפירוט הניסיונות הרבים שהיו מנת חלקי בשנתיים וחצי האחרונות. בתוך עמי אני חיה, בתוך הרשתות החברתיות שלו ליתר דיוק, ויודעת שניסיונות הם אמנם חמודים ולבביים אבל גם ממש לא פוטוגניים. לא נראים טוב בfeed שזוכר הכל.
אז גייסתי את יכולות השכחה והניתוק המופלאות שלי (שאגב, עבדו נפלא בעולם הדייטינג!), ובאמת שכחתי את הרוב. לא מסתכלת אחורה. רוב הזמן.
עכשיו אני קצת מחכה להזדמנות הבאה מצד אחד, וגם יודעת שהיא לא באמת תגיע מבחוץ. אם אני צריכה לנחש – ההרפתקה הבאה, אחרי הפסקה מאוד מאוד ארוכה מהדרך, תהיה כזאת שתנבע ממש בעדינות מתחומי העניין שכבר גיבשתי. במובן הזה אני חושבת שמסקנת הביניים העיקרית שלי מהחיפוש עד עכשיו היא שהדבר הנכון ביותר עבורי הוא לא ליצור תחום עניין חדש, אלא ליצור מתוך הבית. מתוך מה שאני כבר יודעת שאני אוהבת לעשות .
נשמע קל?
חישבו שוב.
אני עוד לא יודעת מה תהיה ההרפתקה הבאה, כמה זמן היא תימשך ולאן היא תיקח.
אני אפילו לא יודעת אם היא בכלל תגיע.
וכן, אני יודעת שאני רומנטיקנית. אני יודעת שיש גישות שונות לעניין הזה, ואני מאוד מבינה ומכבדת את כולן. אני יודעת שעם אהבה לא קונים במכולת ושצריך לשלם חשבונות ולסגור את החודש ואת כל שאר השיקולים של המבוגרים הרציניים שהם כמובן גם מנת חלקי. אבל לצד ההכנסה הקטנה שאני כן מצליחה לייצר בנתיים בכל מיני דרכים חביבות, הלב שלי עדיין יוצא למרחקים ומחפש את "האחת".
ובנתיים כלום.
בנתיים – מוח ברגרסיה. יש ימים שאני אפילו לא מצליחה לחבר שני משפטים יחד. אפילו לא לקרוא! מוח שמבקש שקט משאיפות, מרצונות, מציפיות. בינתיים הגוף עושה את מטלות הבית על אוטומט והמוח – לא חושב על כלום.
כלום.
אפילו אהיה מספיק אמיצה כדי לספר שהיעדר האופק מרגיש לפעמים כמו סוף.
לא סוף של דיכאון חלילה, אלא סוף של – זהו. של "אחרי השיא". שזה כל מה שיש. זה כל מה שיהיה. אפשר רק להנות מזה וזהו.
הבודהיסטים אומרים שהדבר הכי גרוע שיכול להיות לאדם זאת תקווה.
אולי טוב שאין לי אחת כזאת. אולי זה אפילו מצויין.
בשבוע הבא יחגגו הבכור שלי והאמא שאני יום הולדת 4.
המחפשת תחגוג 3.
נאפה ביחד עוגה ונפזר סוכריות צבעוניות.
האמא מצאה שני ילדים שממלאים את ימיה, לילותיה, מחשבותיה וליבה.
המחפשת, ובכן, לא מצאה דבר.
אבל גם את הכלום צריך לחגוג. גם את האין.
אז –
מסיבת "איןמשמעות" שמחה לך מחפשת יקרה.
אני לא יודעת אם אני מאחלת לך למצוא, אבל אני כן מאחלת לך להנות מהחיפוש שלך קצת יותר.
לשמוח גם בהפסקות שהוא מזמן, וגם באכזבות שיש בו לפעמים.
אני מאחלת לך להעז להשמיע קול ולקבל באהבה את הקול החוזר שמגיע בעקבותיו.
עמוק בפנים אני יודעת שאת כבר יודעת מה את רוצה לעשות. אני גם יודעת שאת עדיין מפחדת אז את אומרת שאת לא.
זה בסדר.
בנתיים בואי נשב פה יחד שתינו ורק נרגיש את העייפות. מעומק הגוף ועד קצה העפעפיים.
זה באמת מעייף, ולפעמים אפילו מרגיש הכי לבד בעולם.
אז קחי לך זמן ילדונת, וקחי נשימה.
את אמיצה כ"כ. כמעט מרגשת.
קחי כמה זמן שאת צריכה.
וכשיחזרו לך כוחותייך –
אולי
נוכל לצאת יחד מחדש.
שירלי יניב 
את כל כך מוכשרת ואמיצה וחדשנית וכנה. אם אנשים היו יכולים לכתוב ככה את האמת שלהם, אז הרשת היתה מקום שבאמת אפשר לפגוש אחרים. אותך אני מצליחה לפגוש. ותמיד את נוגעת, ומשהו בגוף מצטמרר. קחי בעלות על היכולת הזו שלך. היא הכי יש שיש!
אהבתיאהבתי