*נכתב בהשראת לימודי הקבלה וחוכמת הנסתר ביהדות כפי שלימדה אותי מורתי היקרה הדר מעוז, ולפי הרצאות של אואזיס צולר והרב אריק נוה.

נתחיל מהסוף. למה בכלל אני כותבת על הנושא ה"לא סקסי" הזה לכאורה, ואיזה ערך אני חושבת שאני יכולה לתת לקוראים שלי מתוך העיסוק בו?

זאת שאלה מצויינת.

חשבתי המון על התשובה שאתן לה לפני שהחלטתי לפרסם (והאמת היא אני תמיד חושבת המון על השאלה "האם כדאי לפרסם"? סביב טקסטים שאני כותבת), ופה בסופו של דבר התשובה הייתה לי ברורה. הידע הזה, שעוד מעט יפורט פה, הוריד משמעותית את רמות הכעס ותחושת החוסר צדק בחיי.

וזה לא עניין של מה בכך.

תחושה של חוסר צדק ידועה כ"ממררת-חיי-אנשים-טובים-סדרתית" עוד מאז שחווה נגסה בתפוח. וכשיש תחושה של חוסר צדק כלפינו או כלפי אדם אחר אני לפחות מרגישה שאין לי טיפת אוויר לנשימה. זאת תחושה נוראית של בדידות וכעס, והיא מופיעה די הרבה אצלי לפחות, ובסיטואציות הכי יומיומיות שיש: כשמישהו חותך אותי בכביש, או מצפצף לי בעצבים למרות שהצומת חסום ואי אפשר להיכנס, ועד… אין גבול בעצם לסיטואציות שהתחושה הזאת יכולה להופיע. הן נפרשות עד מעבר לאופק הנראה לעין.

והן כואבות לי. בגוף ובנשמה.

חיפשתי עבורן תשובות.

ומצאתי אותן במקום בלתי צפוי: בדיון של תודעת הנסתר ביהדות בסוגייה המכונה "לשון הרע".

בתכל'ס זאת צריכה להיות ההקדמה לכל הבלוג הזה.

כותבת כי אוהבת.

אז keep that in mind בזמן שאתם קוראים את המילים הבאות שלי, ובכלל את הפוסטים בבלוג.

ממני אליכם,

שירלי

===================

החלטתי להפחית בפחמימות לשון הרע שאני מפיקה וצורכת.

אני בכוונה כותבת להפחית ולא להכחיד כי – בואו.

אני לא טהרנית ויודעת שגם לפני וגם ואחרי כתיבת שורות אלה רכילות תמשיך להיות חלק מחיי. אם כמאזינה ואם כי לפעמים פשוט אי אפשר להתאפק. לכן אין לי שום כוונה כרגע להתיימר להכחיד אותה לחלוטין (אולי בעתיד, מי יודע), אלא להתחיל לכל הפחות לשים לב למינונים, ובכך עוסקת רשימה זאת.

הנה מתחילים.

ביהדות החטא "לשון הרע" מוגדר כאחד החטאים החמורים ביותר.

רגע, לא להיבהל. לא בחטא ועונשו באתי לעסוק הפעם. גם כי לא למדתי את הנושא מספיק כדי לכתוב עליו, וגם כי זה לא תחום העניין שלי בימים אלה. ההיפך הוא הנכון.

לאורך רשימה זו אתייחס למשמעות המילה "חטא" במובן של "להחטיא את המטרה". ואכן, על פי חוכמת הנסתר ביהדות, ב"לשון הרע" אנחנו מחטיאים את אחת מהמטרות החשובות והנשגבות ביותר של חיינו (ויש שיאמרו שזו מטרתנו היחידה, לא פחות): "להידמות לעליון", או – "השוואת הצורה".

איך הופכים דומים לעליון? יש לכך המון משמעויות, וזה עובר כמובן בלימוד של מי היא אותה אלוהות שממנה יצאנו ומהן תכונותיה, לצד ההבנה שכל אחד מאיתנו מוציא לאור "שם, פעולה או כינוי" (כך על פי ספר הזוהר) שונים וייחודיים של אותה אלוהות – אבל כל אלה סוגיות שרשימה זו קצרה מלפרטן בעת הזאת (על הייחודיות שבנו כתבתי בעבר לא מעט פוסטים פה בבלוג).

ובכל זאת יש תכונה אחת של העליון שכן רלוונטית לנושא שעל הפרק והיא : היעדר תבניות. "אין סוף", אם תרצו. אבל תגידו: "רגע, בפסקה הקודמת כתבת שהאלוהות מאופיינת בשמות, פעולות וכינויים". כלומר, לצורך הדיון אפשר להגיד, למשל, שאלוהים הוא "חנון ורחום", ובכך "הוצאנו לשון הרע" ושמנו עליו תבנית של חנון ורחום.

אז לכך נשיב שהאלוהות היא ישות מופשטת ואינסופית שבה מתקיימים כל הפוטנציאליים האפשריים. התבניות הן צמצום של יישות מאוד מופשטת. אפשר להסתכל על זה כמו משפך שהקצה הרחב שלו לאט לאט הולך ומצטמצם. כמו גל ש"קורס" והופך לחלקיק. ואנחנו, הנשמות האמיצות שבאו לכדור הזה, רוצים להיות בתנועה ההפוכה. כלומר – לא להמשיך ולצמצם את המציאות שלנו לעוד ועוד תבניות, אלא לנוע לכיוון המופשט. הרב נוה תיאר את זה כמו תנועה של ספינה שחוצבת בשלג. כל הזמן לנפץ עוד ועוד תבניות ולזכור שבסופו של דבר, "מעל" הכל – הכל הוא אחד. אחד שהוא חסר תבנית לחלוטין.

כן, אני יודעת. זה דיון מאוד פילוסופי ומופשט. מקובלים מקדימים ואומרים שהיכולת שלנו לתפוס את הידע הזה בלב (בניגוד לתפיסה בשכל) תלויה הרבה מאוד ב"כלי" שהכנו לטובת העניין.

ובכל זאת מה שאפשר לקחת כבר בשלב הזה הוא שמעל לכל המלאכים, היישויות, האנרגיות והכוכבים – שוכן "אין עוד מלבדו". ואם אנחנו כבר מדייקים אז הוא לא ממש מעליהם. הוא -הם. הוא אנחנו. הוא הפרחים, הבניינים, האנשים, המחשבות, השולחן, הכסא, הסטיקר במכונית שלפני, האנשים שהריעו לי, האנשים שפגעו בי,

אני.

כל אלה מלבושים של יישות אחת אשר לובשת ופושטת צורה גשמית. קצת כמו בסדרה הנוסטלגית "מר קו", שבה אותו קו פעם מייצר בו זמנית עץ, איש וגמל.

הוא הכל.

אין. עוד. מלבדו.

אז מה בין זה לבין לשון הרע?

ממשיכים לרדת במחילת הארנב.

אם הכל זה הוא, אז כשאני משמיצה את הקולגה שלי לעבודה, אני למעשה משמיצה את אותה יישות אלוהית שהקולגה היא רק מלבוש שלה. בדיוק כמוני. זה אותו קו, זוכרים?

עוד יותר עמוק:

אמרנו ששמו המפורש של האל הוא "אהבה". מהותו נתינה. אין לנו שום דבר לתת לו והוא לא בעניין לקבל מאיתנו כלום. הוא יודע רק לתת. מכאן שכל הסיטואציות בחיים, כולן, הן ביטוי של אהבה של האלוהות כלפי נבראיו. כלפי עצמו.

ובהערת שוליים אוסיף שלכן אפשר לטעון שכשאנחנו אוהבים את עצמנו – אנחנו בהשתוות צורה איתו, וכשאנחנו לא אוהבים את עצמנו אנחנו הכי רחוקים ממנו שאפשר.

אז מיהו צדיק? צדיק הוא זה שמצדיק את מעשי הבריאה. צדיק הוא זה שמצליח לראות את התמונה הגדולה והרחבה ולכן יכול לראות איפה בתוך כל סיטואציה, קשה ככל שתהיה, יש הענקה של אהבה והנעה לתנועה לקראת השתוות הצורה עם האל (כי לשם כולם הולכים בעצם, בכל מקרה).

במילים אחרות: לשון הרע היא שיפוטיות חוסמת. היא לקחת סיטואציה או אדם ולשים עליהם תבנית. לסגור אותם הרמטית. להתיימר להבדיל בין טוב לרע מבלי שבכלל יש לנו את כל התמונה כדי לדעת מה המשמעות הרחבה של העניין.

אז מה הלאה?

כשכתבתי את הפוסט הזה חשבתי על כל מיני אנשים שפגעו באנשים אחרים, ואלה האחרונים רוצים לפרסם את שמם ברבים כדי להזהיר מפניהם. חשבתי גם על סיטואציה טיפולית שבה המטופל מספר על הורים פוגעניים, האם גם זה לשון הרע? וככה עלו לי עוד ועוד סיטואציות מורכבות שבהן לכאורה השמצה של אדם, מקום או סיטואציה היא מוצדקת לחלוטין, או לכל הפחות "מובנת" ומקובלת. ואז כבר ממש התחלתי להסתבך עם עצמי וכבר חשבתי אולי לא לכתוב על זה כלום כי "מי אני" וכו'.

אבל אז נשמתי עמוק ונרגעתי.

בכוונה לא הגדרתי מה זה "לשון הרע" בתחילת הפוסט, כפי שאולי מצופה מכותבת שמנסה לדון בערך מסויים. קודם כל מגדירים מהו הערך הזה, לא?

אז לא. זאת לא רשימה דתית-הלכתית שמטרתה להגדיר בדיוק מה מותר ומה אסור בדיני לשון הרע, אלא רשימה רפלקטיבית על תהליך רוחני-אישי שאני עוברת, ועל איך אני דנה עם עצמי בסוגיה לאור שיעורים רוחניים שאני מרגישה ברת מזל שנחשפתי אליהם בזמן האחרון.

אני משאירה לקוראיי את הלגיטימציה והיד החופשית להחליט לגבי חייהם מה נכון להם ומה לא ובאיזו עת, ולעולם לא אתיימר ליעץ לאף אדם כיצד לקבל החלטות לגבי חייו הפרטיים.

באשר אלי – אני מנסה בימים אלה, רק מנסה, לפחות לנקות את ה"שוליים". את הרכילות שאין בה דבר מלבד התעסקות בעניינים לא לי. את השיפוטיות הריקה מתוכן שנועדה רק כדי להרגיש לרגע נעלה או צודקת. אני מנסה גם כי חוץ מהמשמעות הרוחנית הרחבה שפרסתי כאן, יש גם את המשמעות הפרקטית "הרגילה" של הענקת "חזקת החפות" לבריות שסביבנו.

אני מאמינה שכל אחד מאיתנו, אם היה עובר את אותו מסע חיים שעברו אותם אנשים שאנחנו כרגע שופטים, אם היינו גדלים לאותם ההורים, פוגשים את אותם המורים והחברים וחווים את אותן סיטואציות משמעותיות ומעצבות – היינו מגיבים בדיוק, אבל בדיוק באותו האופן שכרגע נראה לנו תלוש ומגונה.

אנחנו אף פעם לא רואים את התמונה הגדולה. לא חשופים לאוסף השיקולים, המניעים והדחפים הנפשיים של החברים שלנו, אשר הובילו אותם להתנהג כפי שהתנהגו.

בדיוק השבוע פירסמה בלוגרית אימהות שאני עוקבת אחריה (חפשו Common Wild בפייסבוק, היא מעולה!) תשובה גאונית למאייר אוסטרלי, אחרי שפירסם תמונה שבה הוא מגנה את האימהות שמתעסקות בטלפון שלהן במקום לטפל בתינוק. הנה היא כאן:

אז החלטתי לנסות להפחית את הפחמימות הריקות שלי. את הרכילות הצרה, את השיפוטיות האינסטקטיבית, את הצמדת התוויות. לאפשר לדברים פשוט להיות כפי שהם, עד כמה שאפשר.

להיות קצת כמו אלון שלי, רק בן 4, שלא מסכים שידביקו עליו שום כינוי או תווית, מחמיאים ככל שיהיו. כך שכשאני אומרת לו שהוא כזה מתוק, או חכם או מקסים הוא מייד עונה לי, קצת בכעס:

"אמא אני לא מתוק,

אני רק אלון יניב!".

Photo by Markus Spiske on Unsplash