"איך איך יודעת שאני "טובה", כלומר שאני שווה?" שואלת בת ה-16 הנבונה. אני נענית לאתגר ועונה לה. לה ולבת ה-16 שהייתי. להן ולבת ה-34 שאני היום.

איך את יודעת שאת טובה? הנה ההצעה שלי לתשובה:

זה ממש בסדר לרצות להיות "טובה". לא סתם אנחנו רוצות לקבל חיזוקים מבחוץ לנחיצות ולייחודיות שלנו. אנחנו מתוכנתות לזה מלידה. פסיכולוגים מספרים שלבני אדם צורך להשתייך שמתחיל בינקות. תינוקות, פעוטות וילדים שמכורח הפיזיולוגיה שלהם תלויים בהורים שלהם כדי לשרוד, מזהים גילויי אהבה מבחוץ כצורך קיומי. אני מאמינה שיש בתים שיודעים לייצר הפרדה בגילאים צעירים בין תגובות ההורים לערך של הילדים, אבל רובנו, בעיקר נשים, מגיעות לגיל בגרות עם מנגנון מאוד עמוק שיודע היטב לזהות ציפיות של אחרים ומייד מתכנן מסלול נדרש לריצוי שלהם. ילדה טובה תמיד מרצה את הסביבה שלה.

הבעיה היא ש"להיות טובה" זה תמיד עניין יחסי. כך למשל בבית ספר רגיל לא מספיק להיות טובה באמנות או בספורט. אנחנו חייבות להיות טובות גם באנגלית, ספרות, תנ"ך ומתמטיקה כדי להיחשב תלמידות טובות. לעומת זאת בבית ספר לאמנויות, לא מספיק להיות טובות באנגלית ובמתמטיקה. אם אנחנו לא מבריקות בציור או בפיסול אנחנו לא שוות מספיק בקרב המורים או בתוך קבוצת השווים.

ובתוך אלה הדיסוננס הכי גדול נחווה במצב בו יש הגדרות "טוב" שמתנגשות: נגיד שיש נערה שמאוד אוהבת לצייר ואפילו מצליחה להיכנס לתיכון נחשב ולקבל פידבקים מדהימים, אבל בבית ההורים לא מבינים מה יש לה לעשות עם זה ולמה היא לא הולכת ללמוד ביולוגיה שתכין אותה ללימודי רפואה כמו "אנשים רציניים"?

לא פשוט…

מכאן שההגדרה של "טובה" היא הגדרה מאוד יחסית. למעשה, ההגדרה של "טובה" משתנה בתדירות כ"כ גבוהה שאין בה שום דבר יציב שאפשר להישען עליו. אך מתוך הנחה שאנחנו מחונכות להיות "טובות" בכל מסגרת שאנחנו שייכות אליה, אנחנו נאלצות כל הזמן להתאים את עצמנו למה שקורה סביבנו. לשנות עורנו כמו זיקית. וזה מאוד מעייף כל הזמן לעבוד בלהבין ולהתאים את עצמנו להגדרות המאוד נזילות האלה.

כך למשל אותה ילדה מהדוגמא, כדי לשמור על השקט בבית, יכולה להראות להוריה שלצד האמנות היא גם ממש טובה במתמטיקה ובאנגלית, לשדר להם שהיא "עוד לא החליטה" לגבי העתיד שלה, להדגיש הישגים שיביאו לה הערכה מהם, ולהצניע הישגים בתחומים שהם לא מעריכים. כל אלה ידרשו ממנה המון כוחות ואנרגיות, ויכול להיות שכבר יבלבלו אותה כ"כ, עד שהיא כבר באמת לא תדע מה *היא* רוצה עבור עצמה.

כך קורה שהמון נשים, בעיקר צעירות, כ"כ קשובות החוצה שהשנים עוברות והן יותר ויותר מאבדות את הקשר עם הקול הפנימי. את הייחודיות שלהן. יש בנו פחד שביטוי אותנטי ישאיר אותנו בלי האישור החיצוני המיוחל, ולכן אנחנו מאבדות איתו קשר.

וכאן נחזור לשאלה שממנה יצאנו לדרך : "אז איך אני יודעת שאני טובה?"

התשובה שאני רוצה להציע היא: אני יודעת שאני טובה כשאני טובה לעצמי, ואני יודעת שאני טובה לעצמי כשאני מרגישה טוב בפנים.

אז תגידו – אבל אני מרגישה טוב בפנים כשאני מקבלת אישור מבחוץ!

נכון. זה באמת מאוד נעים לקבל שבחים מאחרים ואין בכך שום דבר רע. אבל …. עד שאנחנו מקבלות את השבחים הנעימים האלה – אנחנו עוברות דרך. משקיעות מאמצים.

אנחנו לומדות, יוצרות, שואלות, מכינות, נפגשות, חושבות ומתלבטות לתוך הלילה. בתכל'ס – משקיעות המון המון מאמץ לקראת התוצר שבזכותו נקבל את השבח. ואני רוצה לשאול : "איך את מרגישה לאורך הדרך?".

נכון שאת טובה במתמטיקה, אבל האם בלב העניין, כשאת בחדר לבד בטרנינג פותרת תרגילים לקראת המבחן שתקבלי בו 100: זה מסקרן אותך? מלהיב? בא לך להשקיע בזה זמן? זה משמח אותך? את מחכה לזה? או שזה משעמם? מעייף? מדכא? מציק?

כשאת מציירת – איך זה מרגיש? כשזה רק את והקנבס, ועוד אין אף אחד שמעביר ביקורת או מוחא כפיים. יש שם תחושה של התעלות? של שמחה? של סקרנות לקראת התוצר? ואם אף אחד לעולם לא יראה אף לא ציור אחד שלך – האם עדיין תציירי?

כשאת בעבודה שלך, זאת שאת ממש טובה בה ומרוויחה בה המון כסף, ביומיום כשאת ניגשת לפרוייקט חדש, לכתוב מייל, לענות ללקוח – איך זה מרגיש? זה נעים או מלחיץ? מלהיב או מכבה?

כשאת רוקדת? רצה? שרה? כותבת? מתנדבת? במשרד? בכיתה? עם החברה האחת לעומת האחרת – איך את מרגישה?

והאם את מספיק אמיצה כדי לספק לעצמך תשובה כנה לשאלה הזאת?

ברור, יש ימים כאלה וכאלה – יש ימים שהציור לא יוצא, המשוואה לא נפתרת, הבוס יורד לחיים, הבן זוג משגע את השכל – אבל מה יש יותר? באינטימיות האישית והעדינה שבין עולם התוכן שאת עוסקת בו לבינך – מה יש יותר?

אני רוצה להציע שאנחנו יודעות שאנחנו טובות לעצמנו כשהתשובה לשאלה הזאת היא –"כשאני שם – אני אוהבת את החיים". "כשאני שם – אני אוהבת את עצמי".

במקום שבו את נהנית להיות עם עצמך, שאת מאותגרת, שעולים לך רעיונות חדשים שבא לך לבצע, שאת נלהבת, שאת מרגישה ציפייה, שמחה, נחת, סיפוק – שם את טובה לך.

לא לכולנו יש מקום מובהק כזה. אבל קודם כל – זאת אחלה דרך לדעת איפה לא להיות. ושנית, יש לנו קצה חוט. זה רק עניין של אומץ ללכת בעקבותיו ולראות לאן הוא לוקח.

מניסיוני הרב, והוא באמת רב כי אני מחפשת ועוד לא יכולה להגיד שמצאתי – מדובר במסע שצריך לצאת אליו עם הסכמה לטעות ולפשל. בלי להיבהל אם חשבתי שמשהו מעניין אותי ובעצם הוא לא. פשוט להנות מהדרך, גם היא ממש מסתבכת לפעמים. אני למשל גיליתי "על הדרך" שאני מאוד אוהבת לכתוב. האם כתבתי רב מכר? הקמתי עסק משגשג לכתיבת תוכן? פתחתי קורסים לכתיבה יוצרת? לא.

אולי "עוד לא", אולי "לעולם לא". נכון לעכשיו עוד לא מצאתי את השילוב שנעים לי בין מה שאני אוהבת לבין מה שאני מתפרנסת ממנו, אבל גם אם לא אמצא לעולם – אמשיך לכתוב. וזה אותו "קצה חוט" שלכאורה תמיד היה שם, כי אני כותבת מאז שאני זוכרת את עצמי, אבל זה גם משהו חדש שעלה מתוך מסע החיפוש שלי כי רק לאחרונה זיהיתי שאני עושה את זה כי אני נהנית  (פעם למשל חשבתי שכולם כותבים יומן אז ברור שאין בכתיבה שלי שום דבר מיוחד). אח"כ זיהיתי שאנשים לפעמים גם נהנים לקרוא את מה שאני כותבת ולפעמים אפילו מפיקים מזה ערך, אז פתחתי את הבלוג הזה שאני מאוד אוהבת, ולאט לאט אני צוברת אומץ ומעיזה לפרסם יותר ויותר. זה תהליך. כך נראית דרך.

מה שעוד למדתי בדרך הזאת זה שזה די נדיר שהציפיות של אחרים מבחוץ הן בדיוק מה שאנחנו רוצות עבור עצמנו. ושצריך להיות אישה חזקה כדי לעמוד מול התנגדויות  מבחוץ ולהמשיך להקשיב פנימה.

אבל אנחנו נשים חזקות.

הגיע הזמן להפסיק לתת לאחרים להגדיר ממרום מרפסתם הגבוהה או מאור הפלורוסנט של משרדם המדופלם, באיזו דרך את צריכה ללכת. כי את טובה כבר עכשיו. ממש כמו שאת. מבלי שעשית כלום. ואת תמשיכי להיות טובה גם אם תלכי לאיבוד, תשכחי את עצמך ותמכרי נשמתך לשטן. הדרך שלך בחוכמתה תוביל אותך חזרה אליה בדרכים עקלקלות ולא משנה כמה הרחקת ללכת. כל מה שאת צריכה לעשות זה להסכים לשמוע את הקריאה. לשמוע אותה ולדעת שיש בך כבר עכשיו, את כל מה שצריך כדי לצאת אליה באומץ, בראש מורם ועם ניצוץ של התלהבות בעיניים.